<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ב</h1>
<h2>דף נח.</h2>
בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה, וכן ביצת עוף טהור שנטרף כביצת עוף טמא, אפרוח של ביצת טריפה מותר(ת), שאין מינו טמא כדמסקינן בתמורה פרק כל הא(י)סורין (ל"א א'), היה העוף ספק טריפה, אומר בפרק אלו טריפות (חולין נ"ח א') שכל הביצים שתלד בשחלא ראשונה, כלומר ערימה ראשונה, משהין אותן אם טענה ערימה שנייה והתחילה לילד הותרו הראשונות שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד ואם לא ילדה הרי הן אסורות (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ג הל' י'—י"א).
<h2>דף ס:</h2>
אמר רב בנדה פרק המפלת (כ"ד א'), בהמה טהורה שילדה או שנמצאה בה ברייה שיש לה שני גבים ושני שדראות אסורה באכילה, והלכה כרב באיסורי, וזו היא השסועה שנאסרה בתורה שנאמר את זה לא תאכלו וגומר השסועה, כך קבלו רבותינו בפרק אלו טריפות (חולין ס' ב') מפי השמועה שזו היא בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות (ע"פ לשון רמב"ם מאכ"א פ"א הל' ו' ע"ש ובכס"מ).
<h2>דף סג:</h2>
בפרק אלו טריפות ת"ר לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין להם לא משום נבילות ולא משום טריפות, ומסיק ובלבד שיאמר הגוי משל עוף פלוני הם אילו הביצים ואנו מכירים שאותו עוף פלוני טהור, ומקשה התלמוד למה צריך שיאמר הגוי כן, ולבדוק בסימנים דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ראש(ו)[ה] אחד כד, כלומר רחב ועב ועגול, וראשה אחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה, כן סימנין של עוברי דגים, יבדוק בהן כשהן שלמים אם ראשו אחד כד וראשו אחד חד א"כ הם מדגים טהורים, ומתרץ דסימני בצים אינם מן התורה לסמוך עליהם מפני שביצי עורב דומין לביצי יונה הילכך אנו צריכים לדברי הגוי כאשר בארנו. ומה שאנו לוקחין עתה ביצים מן הגוים אע"פ שאינם אומרים של עוף פלוני הם, אנו סומכין על רוב ביצים המצויין בינינו שהם של עופות טהורים (ס"ד א' תד"ה סימנין).
<h2>דף סד.</h2>
ומה שאנו לוקחין מן הגוים כגון אובליא"ש וקנטיא"ה, הם מיני פת הנילושים בבצים, אף על פי שבפרק אלו טרפות (חולין ס"ד א') אוסר ליקח מן הגוים בצים טרופות בקערה זהו לפי שאמרו אין מוכרין ביצים של עוף טריפה לגוי פן יחזור וימכרם לישראל [אחר] אלא אם כן הם טרופות בקערה, אבל בעיסה שנילושה בבצים אין ניכרת שום ריעותא ויש לסמוך על רוב ביצים שבינינו שאינן של עוף טריפה, וגם אין לחוש שמא היה בהם דם דרוב ביצים אין להם דם, ומעשים בכל יום שאוכלים ביצים צלויות אף על פי שאין יכול[ו]ת ליבדק (תו' שם), וכתב מורי רבינו יהודה דמעשה היה ואכל[ו] מהן רשב"ם ורבינו תם אחיו. אמנם לבסוף היה רבינו תם נזהר מפני שאנו אומרים בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ח ב') ביצה שצלאה גוי בבית גוי שאסורה משום בישולי גוים, ואין גזירת בישולי גוים בכלל היתר גזירת הפת, ששתי גזירות היו שגזירת הפת היתה בשמנה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והילל (שבת י"ז ב') וגזירת של(ו)קות בשולי גוים קדמה מהם הרבה עד שהיה התלמוד רוצה לומר בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ז ב') שהיא מן התורה, ואומר הרי"ץ שאין נראה לאסור עיסה הנילושה בביצים מטעם בישולי גוים של [ה]ביצים, מאחר שאין הביצים בעין שנתערבו בעיסה והעיסה עיקר שהרי אנו מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ, אפס מטעם זה אין להתיר אותם פשטידא של דגים שאפו גוים, שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם מתחלתו נאסר משום בישולי גוים, ואינו דומה לעיסה הנילושה בבצים שהבצה נתבטלה בתחילה בעודה חיה ולא נאסרה מעולם (חולין ס"ד א' תד"ה סימנין).
<h2>דף סד:</h2>
תנו רבנן בפרק אלו טריפות (חולין ס"ד ב') נמצא על הביצה קורט דם זורק את הדם ואוכל [את] השאר ומעמידה כשנמצא דם על הקשר, ומפרש אחר כך דווקא של חלבון כלומר [ה]קשר של חלבון אבל נמצא על חלמון שלה כלומר על קשר של חלמון כל הביצה אסורה, שדם שעל קשר החלמון אסור מן התורה וחשוב כבשר מפני שממנו אפרוח נוצר (תד"ה והוא ע"ש) וכן אמר רבי זעירא במסכת תרומות בירושלמי (פ"י הל' ו') בחלמון אסור והוא שנמצא על זכרותו של חלמון, על הקשר שממנו האפרוח נוצר, ואם נמצא הדם במקום אחר בביצה (שאין) [שאינו] לא על [ה]קשר של חלמון ולא על קשר של חלבון אף הדם מותר כמו שמוכיח במסכת כריתות בפרק דם שחיטה (כ"א א'), דתניא יצא דם ביצים שאינו מין בשר יצא דם דגים וחגבים שכולו היתר, משמע שכמו שדם דגים וחגבים מותר אף מדברי סופרים, כל זמן שהוא עליהם וניכר שהוא מהם כמו כן דם ביצים, ורש"י פירש (ד"ה והוא) והוא שנמצא הדם על קשר שלה אבל אם נתפשט הדם חוץ לקשר החלבון אף הביצה אסורה וזהו מפני שהדם על הקשר [ו]נתפשט חוץ לקשר אבל אם אין דם כלל על הקשר מודה שהכל מותר כאשר בארנו, ויש שאין רוצים לסמוך על זה וקולפין מקום הדם אף כשנמצא במקום אחר בביצה (עי' תו' שם).
אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו, על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותם כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות (רמב"ם מאכ"א פ"ג הל' ו').
כל המאכל היוצא [מאחד] מן המינין האסורין שלוקה על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה טמאין וביצי עוף ודג הטמא[ים] (רמב"ם מאכ"א פ"ג הל' א') כמו שיתבאר, אמר חזקיה בפרק אלו טריפות (חולין ס"ד ב') מנין (לביצה) [לביצת] טמאה שהיא אסורה שנאמר (ויקרא י"א ט"ז) ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא זו היא ביצתה, ואומר הרי"ץ (שם ס"ד א' תד"ה שאם) שמן הדין אפילו ביצת עוף טהור אסורה כאבר מן החי שלא מצינו דבר הבא מן החי שיהא מותר, והתירה הכתוב בפרשת שלוח הקן שדורש שם (חולין ק"מ א') ואת הבנים תקח לך, בראויין לך כגון ביצים טהורים, פרט לעוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא שאין הבנים [נ"א הבצים] ראויין לך אלא לכלביך, והיתר זה חידוש הילכך היה לנו לומר שגם ביצי עוף טמא יהיו מותרין לכך הוצרך הפסוק לאסור ביצה טמאה, ובעניין זה אומר בפרק קמא דבכורות (ו' ב') שדורש שם הגמל הגמל לאסור חלב בהמה טמאה ואומר שם שצריך הפסוק לאסור מפני שמן הדין אפילו חלב בהמה טהורה אסור שלא מצינו דבר הבא מן החי שיהא מותר והתירתו תורה שנאמר זבת חלב ודבש, הילכך אפילו של בהמה טמאה נמי יהא מותר הואיל וההיתר חידוש הוא לכך צריך הגמל הגמל לאסור חלבו. ואף על פי שיש עתה שני דברים הבאים מן החי דמותרין, החלב והביצים, מ"מ נחשבים חידוש מפני שאין שניהן באין מן החי בעניין אחד (שט"מ בכורות ו' ב' אות א').
<h2>דף סז.</h2>
וכן בארנו למעלה (ל"ת קכ"ט) שהמים שבכלים ושבבורות ובשיחין ובמערות שהן עצורין ככלים שהשריצו תולעים ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ואף על פי שבולע בשעת שתייה מאותן התולעים, והוא הדין שאותן יבחושין שהן זבובים קטנים הנמצאים ביין ובשכר שהן מותרין, בד"א בשלא פירשו ממקום ברייתן אבל אם פרש השרץ אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור אסור, פירש לדופני החבית וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השכר מותר, וכן אם פירש לדופני הבור או המערה וחזר למים מותר (רמב"ם מאכ"א פ"ב הל' י"ט). תניא (חולין ס"ז א') את נבלתם תשקצו (ויקרא י"א י"א) לרבות יבחושין שסיננן, לפיכך אם סינן את היין או [את] השכר ואכל היבחושין או היתושין או התולעים אחר שסיננן ורחשו על המסננת (ע"פ רש"י שם ד"ה וקעבר וע"ש) לוקה משום שרץ המים או שרץ העוף אף על פי שחזרו לתוך הכלי אחר שסיננן (ע"פ רמב"ם שם הל' כ' ע"ש), ומטעם זה אוסר רב הונא שם לסנן שכר על קסמים בלילה שמא לא יראה היבחושים אם יפרשו על המסננת ואחר כך יפלו לתוך הכלי ולא ירגיש.
האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר (ויקרא י"א מ"ג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים, ומהו שרץ המים כל (שאינן) [שאינו] בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור (ע"פ לשון רמב"ם מאכ"א פ"ב הל' י"ב ע"ש ובכס"מ), ואף על פי שלאו שבכללות אין לוקין עליו (פסחים מ"א ב') זהו במקום שאין שם לאו אלא הוא אבל במקום שיש שם לאו שלא הוא לוקין על כל אזהרותיו (יראים סי' ע' ע"ש). ואמר מר בפרק כל שעה (פסחים כ"ד א' ורש"י) אכל פוטיתא, הוא שרץ המים, לוקה ארבע, הוא לאו זה ולא תטמאו (בהן) [בהם] הרי ב' (ובבשרם) [ומבשרם] לא תאכלו (ויקרא י"א י"א) הרי ג' ולאו רביעי במשנה תורה (י"ד י') וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו, עוד אומר שם אכל נמלה לוקה חמש, לאוין דשרץ הארץ תמצאם בסדר בסוף פרשת שמיני ושנים מהן הן הלאוין שהזכרנו אל תשקצו [את] נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו (בהן) [בהם], והאוכל צרעה לוקה שש, חמש לאוין דשרץ הארץ שהזכרנו ולאו דשרץ העוף הכתוב במשנה תורה (י"ד י"ט) וכל שרץ העוף שקץ [הוא לכם] לא יאכל. ומה שאינו מונה בלאוין דשרץ הארץ הלאו הכתוב בקדושים (ויקרא כ' כ"ה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה, מפני שאותו המקרא מדבר בשמנה שרצים דווקא כמו שכתוב אחר כך אשר הבדלתי לכם לטמא, במובדלים הכתוב מדבר [וכן פוסק רבינו יעקב בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ח א' תד"ה צירעה בשם ר"י דאורלינש)] וכן מפרש שם במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח (ט"ז א'—ב').
<h2>דף סז:</h2>
אמר שמואל בפרק אילו טריפות קישות שהתליעה באיביה כלומר בעוד שהיא מחוברת באילן אסורה התולעת משום שרץ השורץ על הארץ, ופירש רבינו שלמה שכיון שמהלכת התולעת בתוך הקישות והיא מחוברת לקרקע הרי היא כשורצת על גבי קרקע, אבל אם התליעה בתלוש מותרת התולעת, ואמרינן לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים והתולעים שבתמרים, שאינן על הארץ ומותרין, ותניא בברייתא אחרת כל לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שאסורים, וסובר שברייתא שמתרת בתלוש ושאוסרת בתולעת שבזתים בעודן מחוברים בעיקרי [ה]זתים כעין דבריו של שמואל, ודוחה שלא תסייע לשמואל מכאן כי הברייתא שמתרת מדברת כשהתליעה במחובר וחולקת על שמואל והברייתא האוסרת מדברת כשהתליע האילן עצמו דיקא נמי דקתני בעיקרי זיתים דמשמע בעיקרי העץ, מכאן מדקדק ר"ת והרי"ץ בר אשר (תד"ה דיקא) שאין הלכה כשמואל, שאומר התלמוד דיקא נמי לסתור דבריו, ובה"ג (דף קל"א ג') ובשאלתות דרב אחאי (שמיני פ"ד) פוסק הלכה כשמואל מדקאמר רב פפא בפרק אילו טריפות (חולין נ"ח א') שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי שהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שרו משמע שפוסק שהתמרים שהתליעו במחובר אסורים וכששהו שנים עשר חדש משנעקרו ונמצא בהן תולעת ודאי התליעו בתלוש דאמר רב הונא כל בריה שאין לה עצם אין מתקיים שנים עשר חדש, ויש להחמיר כדבריהם כי גם הברייתות שלמעלה יש (לפרשה) [לפרשם] שלא יקשו לשמואל כאשר בארנו למעלה. התולעת שהתליעה הפרי בתלוש שהתרנו בד"א שלא יצא חי אבל אם יצא חי מן חלל הפרי אפילו על גב הפרי אסור משום השרץ השורץ וגומר (ע"פ סה"ת סי' ל"ה) כמו שמפרש שם.
והתולעים (שנמצאו) [הנמצאים] בשרביטי גוש"ש של פולין ופיי"ש שאותם באו במחובר אסורין, ואותן זבובים שבתוך גוף הפולין עצמן באין בתלוש ומותרין ואינם אסורין אלא אם כן פירשו חיים, ומשפירשו אינם חוזרין ונכנסין, לכך כשנמצאו בתבשיל של קדרה עם הפולין והם מתים מותרים, שבתלוש גדלו בפולין ואין בהן משום השרץ השורץ על הארץ (סימני סה"ת ל"ד ע"ש) ויש שמחמירים ונותנין אותן תחילה לבשל במים רותחין כדי שימותו מיד בתוך הפולין שאם ישימו הפולין במים צוננים אולי מחמת המים יצאו הזבובים לחוץ בתוך המים ונאסרו ומתים שם בשעת רתיחה והרי אוכלם בקערה (סימני סה"ת שם). שרביטי גוש"ש של פולים ושל פויי"ש שנתבשלו ונמצא תולע באחד מהם השרביט שנמצא בה התולע זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין ואפילו על ידי ששים של היתר שיש במחבת, וכן דגים קטנים שנתבשלו ונמצא באחד מהם דג טמא הדג טמא זורק לחוץ, והשאר יש [ש]אוסרין אפילו על ידי ששים (לשון סימני סה"ת ל"ה) לפי שכשמערה המים חמין פעמים בסוף העירוי עם מעט מים ישנו לדג טמא עם עשרים דגים או שלשים ונאסרו וחוזרין ונוגעין חמין [המים] לכל שאר הדגים [ונאסרו] (ע"פ סה"ת שם), ואומר הרב רבי ברוך בן רבינו יצחק (שם) שהן מותרין מפני שאותן העשרים או השלשים שנאסרו בטלים ברוב בתערובתם כי אין שייך לומר בריה לא בטלה אלא בבריה שאיסורה מחמת עצמה ולא מחמת בליעת איסור אחר ואינן חוזרין ואוסרין השאר שבמחבת אף על פי שנוגעין בהן חמין לפי שאיסור הנבלע ואין איסורו מחמת עצמו אינו חוזר ונפלט ביבש אלא על ידי מים שעמהן כמו שנבאר בעזרת הבורא במצות בשר בחלב (ל"ת ק"מ—קמ"א דף נ"א ג' בד"ו [הו' בחולין ק"ח א']), אמנם ביצים שנתבשלו ונמצא באחד מהן אפרוח או דם הכל אסור דאין רגילות לבשל בצים כל כך ביחד שיהא עשרים בצים או שלשים שנאסרו בטלין בתערובת ברוב של היתר (ע"כ בסה"ת) לכן טוב להמתין עד שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם ואם רוצה למהר [להסירם] ישים מים צוננין עמהן לצננם תחילה. כתב מורי רבינו יהודה כי אף על פי כן לא היה מצריך רבינו יצחק להגעיל המחבת כי אמר בשביל ספק כזה אין לחוש שנשארו לבסוף אלא העמד המחבת בחזקת כשרות שהיתה מתחילה, ועוד היה רבינו שמשון [נ"א ר' שמואל] אומר טעם אחר להתיר שיש לנו לומר דאיסורה ברובה איתא כדאמרינן בפרק התערובות (זבחים ע"ד א') גבי טבעת של עבודה זרה שנתערבה הילכך אין לתלות שבסוף העירוי עם מעט מים נשאר שם הדג הטמא.
תניא את נבלתם תשקצו (ויקרא י"א י"א) לרבות דרנים שבבהמה, פירוש (סה"ת סי' ל"ו) הם תולעים הנמצאים בכבד או בחתיכת בשר, שבאו מחיי הבהמה. וכן פוסק שם הילכתא קוקוני אסירי ופר"ת (תד"ה קוקיאני) הם תולעים שבדג שבאו מחיי הדג שאין לפרש תולעים שבבשר שאם כן רב שישא שמתירם שם יקשה היאך חולק על הברייתא. אמנם אם לאחר מיתה באו התולעים בחתיכת בשר מחמת סרחון או בחתיכת דג או בגבינה אז אפילו התולעים מותרין שאף על פי שאומר שם תולעים שפירשו על גג תמרה אסורין בד"א כשפירשו מחיים אבל תולעים מתים שנמצאו (הנמצאים) בקערה שנפלו מן הבשר שהוסרח אין בכך כלום, וגם אין לחוש שפירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותן שהיו לחוץ נפלו כשהדיחו הבשר (סה"ת סי' ל"ו).
<h2>דף צז:</h2>
בפרק גיד הנשה נושא ונותן התלמוד בביצי עוף טמא ששלקן עם ביצים טהורים אם יש בהן כח לאסור משום דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא ונשאר הדבר בדיחוי לכן טוב להחמיר, והא דתנו רבנן בפרק אלו טריפות (חולין ס"ד ב') גיעולי ביצים מותרין, ופירש רש"י ביצים טהורים ששלקן עם טמאין אין פליטת הגיעול של טמאין אוסרתן כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צ"ז ב') כמים דביעי בעלמא, שאין להם טעם, [ו]חולק רבינו תם על פירוש זה שאין עניין השמועה בזה, אלא נראה לו כמו שמפרש בערוך (ערך געל) שהכו התרנגולת על רחמה ומפלת ביצים שלא נגמרו, ולשון גיעול נופל [על] זה כגון (איוב כ"א י') שורו עיבר ולא יגעיל, ואשמעינן שאי[נ]ן חשובין כאבר מן החי אעפ"י שלא נגמרו ומותרין, ובזה העניין מדבר[ת] השמועה שם בהיתר ביצים מוזרות שזהו בהיתר הביצים עצמן, וכפירוש זה משמע בתוספתא דמסכת תרומות (פ"ט הל' ה') ששנינו שם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם אסורות ואם לאו מותרות, גיעולי ביצים מותרין באכילה, בצים ששלקן ונמצא באחד מהן אפרוח אם יש בה בנותן טעם אסורות ואם לאו מותרות, בצים המוזרות נפש היפה תאכלם מצא באחד מהם דם זורק את הדם ואוכל השאר, ואוכל דם דגים וחגבים בין חיין בין מתים ואין חושש עד כאן לשון הברייתא, הרי למדת שגיעולי ביצים וביצים ששלקן שני דברים הם. ובירושלמי דמסכת תרומות (סוף פ"י) אומר מעשה בא לפני רב הונא ואמר קליפי איסור מעלין את ההיתר אמר רבי זעירא הדא דאת אמרת ששלקן בקליפיהן אבל קלופות בשאינן קלופות צריכין שיעור אחר מפני גיעולי ביצים, משמע שגיעולי בצים מדבר בבישול כפירוש רש"י, ונראה שמפני גיעולי בצים, אינו מן הגירסה ושום תלמיד הגיהו שהרי כתוב אחר כך שורו עיבר ולא יגעיל ואין זה דומה לזה אם לא נפרש כפירוש הערוך (ע"פ תד"ה גיעולי).
<h2>דף קד.</h2>
שנינו במסכת עדיות (פ"ה מ"א) ביצת נבילה אם יש כמוה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין ובית הילל אוסרין ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שהגדילה באיסור, ומקשה בה"ג (דף ל"ה ד') שבית הילל חושבין הביצה כבשר נבילה, ובפ"ק דביצה (ז' א') תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות שאינן מעורות בגידין מותרות לאוכלן בחלב לדברי הכל, ותרצו דגבי בשר נבילה שאיסורה מן התורה החמירו בבצים אבל גבי בשר עוף בחלב שהוא מדברי סופרים הקילו, ור"ת תירץ דבביצת נבילה החמירו מפני שנבילה דבר האסור הוא אבל בשר בחלב שכל אחד ואחד היתר בפני עצמו לא החמירו (חולין נ"ח א' תד"ה ושוין), אבל לתירוץ ה"ג קשה דמשמע בפרק כל הבשר (חולין ק"ד א'—ב') דבשר עוף בחלב מן התורה, שגוזר שם העלאה על השולחן אטו אכילה שמא יאכלנו באילפס רותח עם הגבינה ואם בשר עוף בחלב דרבנן אם כן היא גזירה לגזירה, העלאה אטו אכילה ואכילת עוף אטו אכילת בהמה. ביצת נבילה שאוסרין בית הילל מדברי סופרים הוא שהרי ביצה זו גדילתה בהיתר בחייה אבל ביצה טריפה היא ספיקא דאורייתא דשמא בשעה שנטרפה התרנגולת לא היתה הביצה כי אם בשר מעורה בגידים בלא קליפה והרי היא כמו גוף האם ואחרי כן נגמרת (חולין נ"ח א') בקליפתה (ע"פ סה"ת סי' כ"ז דף ח' ב').
